יש איזון: יהודים לצד אנטישמים

יש איזון:
יהודים לצד אנטישמים

את הסיפור הזה מעדיפה הקהילה היהודית של צרפת — להשתיק.

בסיפור הבא מעורבות כמה דמויות בולטות בקהילה היהודית של צרפת, שעשו מעצמן צחוק, במקרה הטוב. זה סיפורם של סופרים ועתונאים יהודים, שנתנו יד ועט לפירסום אנטישמי. הקהילה מעדיפה עכשיו להשתיק את הסיפור.

כאשר הופיעה בדוכנים המובחרים של פריז חוברת בת 84 עמודים, הנושאת את השם: ״היהודים״, ברור היה שמדובר בעוד ״עבודה״ של כתב־העת הפאשיסטי ״לה קראפויו״ (המגמה), שהספיק כבר לטפל בבונים החופשיים ובחייו הפרטיים של הנשיא מיטראן. אנשי כתב־העת לא מסתירים את יחסם המסוייג משהו מבני־גזענו הנחות והמיותר, אם כי הם מבטאים יחס זה בזהירות מסויימת, כדי לא להסתכן בתביעות משפטיות.

אך הפעם, כך מסתבר, הם מצאו את התרגיל, שאיפשר להם לחרוג קצת מזהירותם. בין כותבי החוברת הופיע הסופר והפילוסוף היהודי פרופ׳ אלבר ממי — שתרם סיפור וגם ראיון, שכותרתו: ״נישואי־תערובת — הפתרון הסופי?״ — הסופר פול גינייבסקי, עורך השבועון היהודי ״טריבון ז׳ואיף״, הרב גרונואלד, ועתונאי נוסף של שבועון זה, שתרם מאמר על יחס הקהילה היהודית לציונות ומאמר אחר, שאינו אלא רשימת שמות של אמנים יהודים ויהודים־למחצה.

ואם יהודים עשו כבר מחצית המלאכה, השלימו אותה אנשי ה״קראפויו״. למשל, במאמר על ״חדירתה של הפעולה היהודית למערכות השלטון״. יועץ הנשיא, ז׳אק אטאלי, הוא, נאמר במאמר, חבר בארגון סודי, ששמו ״אהבת ישראל״, ושר המשפטים הליבראלי מדי, רובר בדנטר, הוא ציוני פעיל.

מכיוון שיהודים משתתפים באגרה — למה שלא יהיה בה מקום גם לאנטישמים מושבעים? סופרת בשם ז׳נבייב דורמן טוענת, ש״היהודים מעצבנים אותה״. היא לא אשמה במאומה. היא דווקא ריחמה עליהם כשהיתה קטנה. אבל היום הם עושים לאחרים מה שהנאצים עשו להם.

אנשי ״טריבון ז׳ואיף״ טוענים, כי מוטב שיהודים ישתתפו בחוברת מאשר שתהיה כולה של האנטישמים. על פי ההגיון הזה, אפשר לחשוב על חוברת, שחציה כתבי גבלס וחציה בשביס־זינגר. יחי האיזון הקדוש. פרופ׳ אלבר ממי אמר לי, מצידו, שהוא ״מכה על חטא״ ולא ידע ש״קראפויו״ הוא פירסום פשיסטי. הוא חשב שהם דווקא אנארכיסטים...

מה שהמחברים מעריכים מאד אצלנו זה חוש ההומור שלנו. אין כמו ההומור היהודי — מתמוגגים כמה משתתפים. עכשיו יש להם לכך הוכחה ניצחת.

נקמתו של ישו

נזירות המנזר הקטן על שם שארל הקדוש בעיירה פוי־לה־ואלה זכו לחוש על בשרן את נקמתו של ישו. נקמה קשה וצודקת, על בגידה בצלמו.

בשנת 1980, העמידו האחיות למכירה רהיטים ישנים וכמה תמונות מאובקות, ששכנו שנים במרתף המנזר. כל החפצים נקנו על־ידי סוחרת־עתיקות מקומית, הגברת בורגואה, בפחות משבעת אלפים פרנק. הגברת, שנפטרה בינתיים, מכרה אחת התמונות, שתיארה את הצלוב נושא את צלבו, בארבעת אלפים פרנקים לסוחר־רהיטים מקומי, בוואה הלוי.

תמונת ישו, שהופקרה על־ידי הנזירות, עוררה את סקרנותו. הוא שיפשף אותה בסבלנות, ניקה אותה היטב — ואז הופיעה בתחתיתה החתימה ״לאור לוטוס, 1556״. במשך שנה תמימה, ערך הסוחר החרוץ מחקר פרטי בספריות ובארכיונים ונועץ במומחים; הוא גילה, כי מדובר בחתימה בה השתמש צייר איטלקי נודע מן המאה השש עשרה בשם לורנצו לוטו.

הלוי ״הלך על גדול״ והציע את התמונה למוזיאון ה״לובר״. ה״לובר״ הפך אותו למיליונר. שלושה ורבע מיליון פרנק — זה הסכום ״הצנוע״ שקיבל הסוחר בעל ההשראה תמורת ״נשיאת הצלב״ ללורנצו לוטו.

האחיות ממנזר שארל הקדוש יצאו משלוותן והגישו תביעה משפטית על הוצאת התמונה מהן ״במירמה״. בית־המשפט פסק, שהקניה נערכה כדין. ישו יישא את צלבו במוזיאון הלאומי.

חלום יקר מדי

לילות פאריז יפים, אבל יקרים. החלומות יקרים הרבה יותר. זה השיעור שקיבלו תיירים צרפתיים וזרים לא מעטים, שרצו לבלות כאן לילה חלומי, אבל עברו חלום בלהות.

מרק מורי, פרובינציאלי תמים בן 35, פגש בשדרות שאן־ז־אליזה חתיכה מדליקה, ש״שיכנעה״ אותו לבלות אתה לילה שלא יישכח במסעדה ״פניסוליה״ בפיגאל.

מרק מורי אכל ב״פניסוליה״ (שהתגלתה כסתם פיצריה) ושתה יין רוזה. ליין היה טעם מוזר, אבל כשהבחין בכך, כבר היה מאוחר מדי. תוך זמן קצר, הוא איבד את השליטה במעשיו. הוא שילם מאה ושבעים דולר על הפיצה והרוזה ואחר כך, נזכר במעומעם, נגרר למועדון כלשהו. היה שמח.

בשעות הבוקר, כשהתעורר רועד מקור במכוניתו, גילה שנגנבו ממנו ארבעת אלפים פרנקים וכרטיס־אשראי. כעבור ימים אחדים חזר הכרטיס בדואר ואחר־כך הגיעו החשבונות. בבדיקת דם שערך על פי הצעת המשטרה, נתגלה שסומם.

עדויות אלה ואחרות סייעו למשטרה בחשיפת רשת, שהכל השתתפו בה: כמה בעלי מסעדות, בעלי מועדוני לילה, נהגי מוניות ונערות־פיתוי.

רבים מהקרבנות העדיפו לשתוק. הם גם לא היו בטוחים כל כך מה עשו בלילה. ולפעמים, שם בבית חיכתה גם האשה. אנשי ״רשת המרדימים״ נלכדו בסופו של דבר.