שתיים אוחזות בבניו של ג'ו דאסן — ורשימות נוספות מפאריז

שתיים אוחזות בבניו של ג'ו דאסן

הזמר היהודי־צרפתי ג'ו דאסן נפטר לפני חדשים אחדים, אך „פרשת דאסן” ממשיכה להסעיר את טורי־הרכילות ואת ליבם אוהדי הסנסציה הסנטימנטלית.

הכוונה למאבק על הזכות להחזיק בילדיו של דאסן, יונתן בן השנתיים וז'וליאן בן השנה. המאבק המשפטי מתנהל בין משפחת דאסן, ובראשה אמו של הזמר המנוח, בטריס לרטנר (רעיית הבימאי ז'יל דאסן) לבין כריסטין דאסן, הרעייה הבלונדית היפה שהיתה בהליכי־גירושין ממנו שעה שנפטר.

וזוהי כריסטין המכניסה לדיון הכאוב טיעונים ישנים — מוכרים.

„הורי בעלי מעולם לא אהבו אותי, בגלל הבדל הדת והרכוש”, היא אומרת. „הם תמיד התייחסו אלי כאל גויה, לא יהודיה. כאשר נולדו הילדים ערכנו להם ברית־מילה על־פי הדת היהודית. אך כאשר נפרדתי מג'ו, הטבלתי אותם על־פי חוקי הנצרות...”

לדבריה, מבקשים ליצור את הרושם כי היא רוצה להחזיק בילדים רק כדי לשמור על הזכות לירושת הזמר. אך אמו של דאסן אומרת, כי לו ויתרה כריסטין זמנית על הילדים, לא היה הנושא הכספי עולה כלל. היא מוחה על „הקשר העתיק” יהודים—כסף העולה מדברי כריסטין, ומזכירה ששתי אחיותיו של ג'ו נשואות ללא יהודים.

משפחת דאסן פוסלת את יכולתה של כריסטין לשמש כאם, לאחר שבשנתיים האחרונות היתה זו אמו של ג'ו שטיפלה בהם רוב הזמן. כאשר נפרדו בני הזוג, זמן קצר לפני מותו של דאסן, שלל שופט את זכותה של כריסטין לטפל בילדיה והיא הואשמה בין השאר בכך, כי כינתה אותם „יהודים מלוכלכים”.

לפרשה נשתרבב גם נסיונם של בלשים ששכרה משפחת דאסן להפליל את כריסטין בסחר בסמים משכרים, שעה שהיא עצמה מודה כי אומנם היתה מכורה לקוקאין לפני שנים אחדות, אך נגמלה מכך.

מכל מקום, בית־המשפט מסר עתה זמנית את הילדים לידיה, ודעת הקהל הנרגשת תומכת במאבקה של האם על זכותה להחזיק בילדיה. טיעוניה הבלתי־נעימים של כריסטין דאסן מעפעמים היטב מתוך כותרות עתוני השערוריות.

אגב, על כריסטין מגן עורך־הדין ביאג'י, שייצג את יצחק רבין בתביעתו נגד „ל'אקספרס”.

*

שלום לך, הגינות

האם „לשאול” נושא מסיפורו של סופר ולבסס עליו רומן, הוא מעשה הנחשב ל„פלאגיאט”, כלומר „גניבה ספרותית”?

זוהי השאלה עליה ייאלץ לענות בית־המישפט בפרשה, שהגבורה הראשית בה אינה אלא פרנסואז סאגאן, „הילדה הנוראה” של הספרות הצרפתית, שהמשיכה לכתוב גם אחרי „שלום לך, עצבות”. העובדות אינן מוכחשות על־ידי סאגאן:

לפני כשנה היא נתבקשה לכתוב תסריט לפי אחד מסיפוריו של המספר ז'אן הוגרון — „האשה הזקנה”. הסרט לא צולם, אך בימים אלה ראה אור ספרה החדש של סאגאן, „הכלב השרוע”, המבוסס על התסריט שכתבה, כלומר — על סיפורו של הוגרון. סאגאן ביקשה את רשותו של הוגרון להשתמש בנושא סיפורו, אך הוא סירב. ובכל זאת, כתבה הסופרת הקדמה לסיפרה בה היא מודה להוגרון על „התרומה שלא מרצונו” שתרם לספר. הוגרון הנזעם הגיש תביעה משפטית, ואילו סאגאן ממשיכה להודות ש„שאלה” את הנושא, אז מה?

התשובה נמסרה, כאמור, להכרעת ערכאות המשפט.

*

מרגלים ביריד הצעצועים

יריד הצעצועים הענק שנערך בפאריז לא היה, כפי שניתן היה לצפות, אירוע ססגוני וקרנבל לגיל הרך. הססגוניות אומנם ניכרה בדגמים המשוכללים של צעצועי ההווה והעתיד, אך הילדים נעדרו וכמוהם — כל מי שאינו „איש מקצוע” מוכר בתעשיית צעצועי הילדים.

ואכן, אמצעי הבטחון החמורים הוכיחו את עצמם. הנספח המסחרי של שגרירות דרום־קוריאה בפאריז נלכד „על חם”, כשהוא מצלם אוטובוס־צעצוע צרפתי מסוג חדיש. היצרנים הצרפתיים מתלוננים באחרונה על העתקת דגמיהם האקסקלוסיביים על־ידי תעשייני המזרח הרחוק, המציפים אחר כך את השוק במוצרי העתק זולים.

אנשי הבטחון הסתפקו בהחרמת סרט־הצילום של המרגל הכושל. „בכל זאת, אינך יכול להעמיד אדם בפני בית־הדין לבטחון המדינה רק משום שצילם אוטובוס־צעצוע”, הם הסבירו.

הדייר של הזוג היהודי הוא... מנהיג ניאו־נאצי

מעשה נורא אירע לזוג בורגנים טובים, שהם גם יהודים טובים. האדון והגברת הסי השכירו את הדירה שבבעלותם ברובע „טוב” בפאריז, לדייר ששמו ז'אן מארי לה־פאן. הדייר התגלה כמנהיג מפלגת־הימין הקיצונית „החזית הלאומית”. אך כאילו לא די בכך, התברר למשכירים הנבעתים, כי מר לה־פאן אינו מתכונן לגור בדירה בעצמו, אלא עשה אותה למטה המיבצעי של תנועתו, לקראת הבחירות לנשיאות צרפת.

מאז — הבית כמרקחה. הפעילים מכינים כרוזים ומשמיעים מוסיקה צבאית, ובני הזוג הסי קיבלו כבר מכתב־איום מארגון יהודי, המאשים אותם בשיתוף פעולה עם אירגון ניאו־נאצי. בתמיכת הדיירים, מנסים עתה המשכירים התמימים להיפטר מהאורחים הבלתי־קרואים, המסרבים מצידם לנטוש את דירת הזוג היהודי.

*

המכונית של ריקה זראי

הזמרת הישראלית תושבת צרפת, ריקה זראי, עומדת בימים אלה במרכזה של תביעה משפטית פיקנטית למדי. ריקה תובעת לדין את יצרני מכונית־הפאר הגרמנית „ברלין”. היא מתלוננת על התיקונים הרבים שהצטרכה לבצע במערכת התמסורת, מאז רכשה את הרכב. ריקה מעריכה את הפיצויים המגיעים לה, כולל נזקים והוצאות נלוות ופגיעות במסעי הופעות, בסכום המקביל למיליון שקל.

ריקה רכשה את ה„ברלין” שלה, מן הדגם המשמש את האפיפיור וראשי מדינה, מידיו של השחקן יול ברינר בשנת 1975. שנת הייצור שלה היא 1972, והסכום ששילמה מקביל היום ל־400 אלף שקל. מאז נאלצה לתקן ולהחליף חמש פעמים רצופות את החלק הסורר.

בכתב ההגנה אומרת החברה הגרמנית, כי ריקה זראי נוהגת „נהיגה עצבנית” ו„זוהי מכונית־יוקרה, אך לא מכונית־מירוץ”. לדבריהם, לא הקפידה ריקה על תקופת־ההרצה הנדרשת אחרי כל תיקון, אלא מייד אחרי התיקונים ערכה מסעות ברחבי אירופה.

כך או אחרת, מוכנים היצרנים להתפשר על סכום נמוך יותר. ריקה עצמה נוסעת גם עכשיו ב„ברלין” גדולה — אבל מתוצרת צרפת.

*

המהפך של ה„ליברסיון”

„ליברסיון”, העתון השמאלני הפריזאי התוסס, מהווה, בלי ספק, תופעה. זהו, למשל, העתון היחיד בעולם שכל עובדיו, מעובדת הנקיון ועד העורך הראשי, מקבלים אותו שכר בדיוק. „ליברסיון” לא הדפיס מעולם פרסומת מסחרית, ובכל זאת הוא מוכר בפאריז לבדה כ־50 אלף גליונות — יותר מ־„ל'הומניטה” הקומוניסטי רב־היוקרה. ייחודו בכתיבה רעננה, לעיתים שובבה, בעריכה דינמית, בנושאים נועזים. כל אלה הביאו לו אוהדים, שאינם קרובים כלל להשקפות הפוליטיות שהוא מבטא.

אך בימים אלה, יותר מתריסר שנים לאחר שנוסד כ„קומונה” במהלך אירועי מאי 1968, ביוזמתו ובהשתתפותו של ז'אן פול סארטר, עובר גם „ליברסיון” את משבר „ההתמסדות”. מרבית עורכיו מעוניינים עתה בעתון „מסודר” יותר, עם חלוקת תפקידים ברורה, עם משכורות נאותות, אולי גם עם פרסומת.

שינויים אלה מבוצעים אף הם בדרך בלתי־שיגרתית. „ליברסיון” נסגר „לרגל שיפוצים”. לאחר הדפסת „גליון מזכרת” לימים „הטובים והאידיאליסטיים”, הוא עומד לעבור למתכונת „זמנית”, עד הפיכתו לעתון „חדש לגמרי” בסתיו.

*

תינוקות במקום מכוניות

מחקר אחר, סטטיסטי ורשמי, מורה על תופעה מסקרנת ביותר בחברה הצרפתית: מאז 1975 נמצא שיעור הילודה למרות ה„אזעקות” בעליה מתמדת, והוא גבוה ביותר בקרב נשים בנות 25 עד 35. ככל הנראה, כדי „להדביק” את מה ש„מבזבזת” הגלולה למניעת הריון בגיל צעיר יותר.

המשבר הכלכלי הפנה את הצרפתים לחדר המיטות ולגידול ילדים, ולעומת זאת, הם נוטשים את הכביש: מכירת המכוניות פוחתת והולכת, ואחדים מן המפעלים הגדולים ביותר — כמו „רנו” — נקלעו לקשיים ניכרים.

הגבר הסקסי ביותר

הגבר הסקסי ביותר, לדעת נשות צרפת, הוא השחקן אלן דלון, שעבר מכבר את גיל ה־40; והבא אחריו בדרוג אינו אלא איב מונטאן בן ה־60, עד 120.

כך קובע מחקר שערך צמד סקסולוגים צרפתיים נודעים ושפורסם עתה בספר. דלון דורג בשל „יופיו” ובשל „מיניותו”. מונטאן בגלל „חכמתו, רגישותו ופשטותו”. במקום השלישי צועדים יחדיו ז'אן־פול בלמונדו, ז'אן־לואי טרינטיניאן ומוריס רונה.

כאשר נתבקש דלון לציין מצידו מי היא אשת־חלומותיו, היתה בפיו תשובה מפתיעה: אווה גרדנר. אך מובן שהוא חושב על דמותה כפי שהשתקפה מסרטיה המוקדמים. „תמיד חיפשתי מישהי כמוה, אך לא מצאתי; וכאשר הכרתי אותה בספרד, מבוגרת, היא היתה יפה — אך כבר לא כמו בחלומותיי”.

הוא מצא את מיריי דארק, עמה הוא חי כבר יותר מ־13 שנים.