בפריז מלחשים: ז'יסקר ד'אסטן פוזל לעבר פרס־נובל

בפריז מלחשים:

ז'יסקר ד'אסטן פוזל לעבר פרס־נובל

הצהרתו של הנשיא ז'יסקר ד'אסטן בזכות זכותם להגדרה־עצמית של הפלשתינאים שבאה בעקבותיה התקפה בוטה ויוצאת דופן לרגל יום־הולדתו ה־17 של „ידידו” יאסר ערפאת, עוררה בישראל, בפריז מלחשים שאין זו רק שייכת לאנשי האופוזיציה הגוליסטית וליהודי צרפת. ז'יסקר — כך לוחשות הלשונות הרעות והבלתי אחראיות בהחלט — חולם על הפרס בנוסח „שלב נוסף” לתהליך עליו קיבלו בגין וסאדאת את הפרס שלהם. אך על־פי אותן ידיעות מועמדותו של ז'יסקר נתקלת בהתנגדות מוחלטת מצד שופטי הפרס באוסלו. עתון נורבגי ביטא את דעתם כשהאשים את נשיא צרפת בניהול „מדיניות ראווה”. יש המציעים, איפוא, לנשיא המאוכזב לנסות עכשיו את האוסקר...

★

חתונת־הדמים של מרי קפלה

בימים אלה הובא לדיון בפני הטריבונאל הבינלאומי אשר בהאג ה־31 ביולי 1978, יום ההתקפה על שגרירות עיראק בפריז.

הפרשה נסתיימה, כזכור, בדרמה בלתי צפויה, כאשר אנשי בטחון עיראקיים פתחו באש לעבר המחבל, שנכנע לשוטרים הצרפתיים והרגו את מלווהו, המפקח הצרפתי הצעיר ז'אק קפלה. היורים שוחררו והוטסו לבגדד. היו כמה הפגנות שוטרים והעסק נרגע. צידה הנשכח של הפרשה שייך למרי קפלה, אלמנתו ואם בנו הקטן של השוטר שנהרג. מרי היתה ה„ידועה בציבור” של ז'אק קפלה בשעה שנהרג. רק קרוב לשנה לאחר מותו, במאי 1979, היא „נישאה” לו, וזאת בהתערבותו האישית של נשיא הרפובליקה, כדי להבטיח את עתיד בנם.

עתיד זה לא נראה מובטח במיוחד. העיראקים הבטיחו לשפוט את הורגי בעלה בעיראק, אך ברור ששני המגורשים לא יישפטו אף פעם ומרי לא תזכה בפיצויים. שגרירות עיראק ניסתה „לחסל” את הפרשה על־ידי תשלום חד־פעמי של 300 אלף פרנק לאלמנה. אך זו תובעת משפט צדק. היא נוטרת, לדבריה, רגש שנאה כלפי רוצחי בעלה, אך גם כלפי אלה שהניחו להם להתחמק מעונשם „מטעמים דיפלומטיים”.

★

לאחר 343 שנה: אשה באקדמיה

האקדמיה הצרפתית המהוללת, שנוסדה ב־1637, עשתה צעד היסטורי בתולדותיה כאשר בחרה לשורותיה [illegible] אשה. זוהי מרגריט יורסנאר, בת 77, ילידת בלגיה החיה בארצות־הברית ושנודעה בספריה [illegible].

המין הוא חדש, אבל הגיל מתאים מאד. הצצה קלה ברשימת חברי האקדמיה הצרפתית, בהזדמנות זו שנקרתה לאלה ששכחו מזמן על קיומה, מראה, כי אין היא, בשום פנים ואופן, „הביטוי העליון” למחשבה ולספרות הצרפתית בימינו. מרבית חבריה ישישים, ורובם המכריע פוליטיקאים בדימוס, ממפלגות השלטון, וכן סופרים מן הדרגה השניה והשלישית, שהחברות באקדמיה זירזה אולי קצת את מכירת ספריהם. מכל מקום, לא המשכורת היא שמושכת. 1200 פרנק לחודש זה באמת לא הרבה.

הגדולים אינם פונים לאקדמיה והיא גם לא מעוניינת בהם במיוחד. ז'אן פול סארטר מעולם לא ביקש להיכנס תחת „הכיפה”. לואי ארגון, גדול משוררי צרפת החיים כיום, אינו חבר. הוא קומוניסט, לרוע מזלו. הסופר אנדרה מלרו המנוח, לא היה מועמד אפילו פעם אחת. אבל אפשר להרחיק אל העבר. אמיל זולא נדחה שוב ושוב על־ידי האקדמיה שהגדירה את ספריו כ„זבל”. ויקטור הוגו התקבל רק במועמדותו השלישית. מבט על היושבים שם כיום מגלה לנו את האיש שנכנס פנימה בצוותא עם יורסנאר. מישל דרואה הוא עתונאי ותיק, שכתב כמה דברים על הגנרל דה גול ומפעלו הספרותי הידוע ביותר הוא מכתב בעל אופי אנטישמי נגד הזמר סרז' גינסבורג בו הציע ליהודים כמוהו „לשבת בשקט”. חבר נכבד באקדמיה הוא מי שהיה שר החוץ מוריס שומן, אך איש אינו זוכר, משום מה, שם של ספר מפרי עטו. אדגר פור, מי שהיה נשיא האספה הלאומית, „תיכנן” לעומתו את כניסתו לאקדמיה בעזרת כמה ספרים שאמנם נדפסו, אך כמעט ולא נקראו. את מר אלן פרפיט, שר־המשפטים וחבר האקדמיה, מאשימות לשונות רעות, כי את ספרו היחיד על סין כתב צוות מומחים שלם...

זוהי, בערך, התמונה, הסייפא מכריע את הספרא, אבל הכיבוד גדול, וגם הסנוביזם. האקדמיה הצרפתית מבססת יותר ויותר את מעמדה כמעין בית לורדים נוסף נוסח צרפת. בדרך בין הסנאט לבית האבות.

„דני האדום” מוכר ספרים

זוכרים את דניאל כהן בנדיט, הוא „דני האדום”, מנהיג מאורעות מאי 1968 בצרפת? הוא נלחם זמן רב על זכותו לשוב לצרפת מגלותו בגרמניה. ובימים אלה נתמנה למנהל מחלקת המכירות של בית ההוצאה הפריזאי הנודע, „סטוק”.

מן הבריקדות הגיע איפוא „דני האדום” (נראה במרכז התצלום מימי ההפגנות הסוערות) אל הנייר והדפוס. אבל הדרך היתה תמיד, בעצם, דו־סטרית.

הטעות של כריסטינה אונאסיס

כריסטינה אונאסיס עשתה טעות, כך מסתבר, כשהחליטה לנהל את משפט גירושיה מבעלה הסובייטי סרגיי קאוזוב בבית־המשפט של סן־מוריץ שבשווייץ.

השלטונות נזכרו, פתאום, כי היורשת העשירה היא, בעצם, תושבת קבע במקום וניצלו את ההזדמנות על מנת לתבוע ממנה מס־הכנסה בסך שני מיליארד פרנקים שווייצריים. זה, לכל הדעות, מחיר כבד מדי עבור גירושים באוויר הצח של הרי שווייץ.

את כריסטינה לא מנחמת גם הבטחת השלטונות המקומיים להקדיש חלק ניכר מן הכסף לפיתוח השירותים המסופקים לבליינים הקבועים במרכז ספורט החורף.