פגישה מסוכנת בכלא

פגישה מסוכנת בכלא

דומיניק לאפייר, אחד ממחבריו של ספר הפוליטיקה הבדיונית „הפרש החמישי”, בו מפעיל הקולונל קאדאפי סחטנות אטומית על נשיא ארצות־הברית נגד ישראל, נפגש לצורך איסוף החומר לספרו, בין השאר, גם עם המחבל היפאני קוזו אוקאמוטו בכלא רמלה.

„השומר הכניס אותי לתאו”, הוא מספר, „ואמר: תראה, האיש הזה מסוכן מאד. יש לו כוח כזה בידיים שבשתי תנועות קאראטה הוא יכול לגמור כל אחד בשניות... ואחר כך עזב אותי ביחידות עם האסיר והלך לאכול צהריים...”

אז אם תיתקלו בכמה שורות שניכר בהן, כי נכתבו ביד רועדת, בטח תבינו למה.

*

הונם של אישי ציבור

הונם של אישי ציבור הוא עניין חסוי מאד בצרפת אוהבת הפרטיות. בעקבות פרשת פירסום צילומי דו״חות ההכנסה של הנשיא ז'יסקאר ד'אסטן והתעשיין מרסל דאסו על־ידי השבועון הסאטירי „קנאר אנשנה”, מהם עלה בין השאר שלנשיא יש אינטרסים בחברה לניירות ערך — פנה השבועון „לה פואן” לתשעים אישי מדינה וביקש מהם לפרט בפומבי את מקורות הכנסתם.

רק ארבעה עשר, בהם ראשי המפלגות הסוציאליסטית והקומוניסטית, נענו. ראש הממשלה רמון באר אסר על שריו, לאחר התיעצות עם הנשיא, לענות על השאלון. אישים, כמו נשיא האסיפה הלאומית ז'אק שאבאן דלמאס וראש עיריית פאריס ז'אק שיראק השיבו, כי הם יתמכו בחוק שיחייב אישי ציבור לפרט את הכנסתם, אך אין הם סבורים כי עתון הוא הבימה המתאימה לכך. עוד נדבך לכוחה ומעמדה של הממלכה השביעית ברפובליקה החמישית...

*

מיליארדר בלי שעון זהב

מי שאין לו בעיות בהערכת הונו הוא המיליארדר וזקן חברי האסיפה הלאומית מרסל דאסו, בן ה־88. לא שהוא לא מעוניין לפרט בפני הציבור את מקורות הכנסתו, אלא שלדבריו הוא פשוט לא מכיר את כולם. ובכל זאת: „אין לי כל עושר אישי”, אומר דאסו, „לא תראו אצלי אפילו שעון זהב על היד...”

הוא מנהל, בלי שעון זהב את ממלכתו המסועפת מארמון בשדרות האליזה, בו שוכנת גם מערכת עתונו „ז'ור דה פראנס”. ויש לו תכניות לעוד תשעים שנה לפחות. מעסקי מטוסים, עתונים, מפלגות, עבר לאחרונה דאסו לסרטים והפיק כבר שניים־שלושה מוצרים שהלכו לגמרי לא רע. הוא מוכן לראות כל תסריט — בתנאי שלא מתפשטים שם, אין מלים גסות ויש „הפי אנד”. אך תפקידו העיקרי, לדבריו, הוא לעזור לאנשים. „סייעתי לוייטנאם”, אומר יצרן המיראז'ים, „ואני ממשיך במקומות אחרים”. אולי במסגרת זו הציע את הצעת הבחירות המפורסמת שלו: בית בכפר לכל צרפתי. ללמדך שכל אחד יכול להיות דאסו. צריך רק לחלום את החלום הנכון...

*

מישל מורגאן בת חמש עשרה

„מישל מורגאן בת חמש עשרה ועדיין בעלת העיניים הכי יפות בעולם”, הכריזו עתוני פריז. החלק השני אכן אינו מוטל בספק. אבל, עם כל הרצון הטוב, קשה להעניק לאיילה רבים מפרטי נעוריה גיל בלתי אפשרי כמו חמש־עשרה...

ובכן, אין כאן שום בלוף. מישל היא, פשוט, ילידת העשרים ותשעה בפברואר. תאריך שיש לו תכונה מצחיקה להופיע רק אחת לארבע שנים, כמו הכנסת. תאריך זה זוכה לפולחן שלם בצרפת, ויש כאן אפילו עתון המופיע באורח סדיר, אך ורק בעשרים ותשעה בפברואר.

*

סטריפטיז באקוואריום

זו היה צריך להיות המסמר של המאה ב„מולין רוז'”: שני דולפינים אציליים משעשעים חתיכה אמיתית, לא פחות, ממש פצצה מול עיניכם, בתוך אקוואריום ענקי.

אך בינתיים העסק מתעכב. שני הדולפינים־האמנים אמנם הגיעו לחופי צרפת, להוטים להכיר את חברתם למופע, אבל שלטונות המכס בנמל לה־האבר מסרבים לשחררם משיקולי חוק ייבוא חיות והגנה עליהן. צער בעלי־חיים, מתעורר הרושם שאיש לא שאל את הדולפינים אם המספר המתוכנן אכן יגרום להם צער כה רב. וחוץ מזה, מישהו חשב בכלל על החשפנית המסכנה שתרעד לה בתוך מימי האקוואריום?

*

נופש לאמירים

זהו רעיונו החדש של שר התיירות הצרפתי ז'אן פייר סואסון. צרפת מציעה לשליטי נסיכויות הנפט במפרץ הפרסי לבנות עבורם שורה של כפרי נופש בארצותיהם, שיהיו מיועדים אקסקלוסיבית למנהיגים המקומיים ולאורחיהם. ראשי צרפת מקווים, כמובן, כי פרט לזכות ההפעלה, הם יוכלו גם, מדי פעם, להתארח בכפרים שייבנו כמדבר.

ואם דיברנו על צרפתים, כפרים וערבים, הרי אלכסנדר דה־מרנש, ראש השרותים החשאיים הצרפתיים, הס.ד.ס.א. עומד למכור את אחוזתו הכפרית, שבה גם בריכה נאה, למיליונר עיראקי. הוא יסתפק מעכשיו במטה־השרותים בפאריס המכונה אגב, בפי העם „הבריכה”, בגלל שכנותו לבריכת שחייה ציבורית.

*

עמנואל נוסח יוגוסלביה

הבמאי ז'יסט ז'אקן חזר מזועזע כולו מפסטיבל הסרטים האחרון של בלגרד. לאחר שבע שנות איסור הוקרן שם סרטו הארוטי הנודע „עמנואל”. אלא שמסתבר, כי לסרט לא הוכנו כותרות משנה. המארגנים בעלי התושייה מצאו פתרון. הם הושיבו קריינית יוגוסלבית, אשר לחשה בקול מאד ארוטי את כל הדיאלוגים והקולות המסויימים מאד, שסרט זה התברך בהם, כידוע, בשפע...

*

חג לכנסיות

ימי הופעותיה של הרקדנית הותיקה ג'ינג'ר רוג'רס בפאריס הם חג, לא רק לחובבי המחול שבאים לראותה ב„אולימפיה”.

החג האמיתי שייך לכנסיות פריז. ג'ינג'ר מבקרת בהן פעמיים ביום, ומשלשלת אגב כך מחצית מהכנסותיה לקופות הצדקה. עוד מעט נשמע, אני חושב, את פעמוני ה„נוטר דאם” מצלצלים „הזמנה למחול”...

*

הבתים של מרשל פטן

35 שנים לאחר השיחרור עדיין רובץ צילו של המרשל פטן, ראש משטר וישי הידוע־לשימצה, על הצרפתים. מרביתם מעדיפים לראות בו גיבור לאומי שהשתטה לעת זיקנתו, אבל מן הבית בו נולד ליד תעלת למנש, מתרחקים כמו ממגפה.

מזה עשר שנים עומד בית זה למכירה וקונים לא נמצאו. זקנה אחת, ממעריצותיו של המרשל, באה לנקות שם יום־יום. לוח זיכרון קטן, שציין כי שם נולד פטן, סולק בשקט כדי לא להכביד על המכירה, אבל קונים אין. הבית עדיין פנוי.

גורל אחר יוחד לטירתו הכפרית של המרשל, היא הוחרמה אחרי המלחמה והיום שוכן בה בית מחסה לחולי נפש. ולבסוף — בית כלאו של המרשל באי דיאו, שם נפטר בגיל שמונים וחמש, משמש היום קייטנת נופש לילדים. צרפת מעדיפה לשכוח את פטן. ובכל זאת, סרט דוקומנטרי כמו „תפיסת השלטון בידי פיליפ פטן”, שיצא בימים אלה למסכים, חוזר ומחטט בפצעיה הישנים של תקופה, שתהילת ההיסטוריה הצרפתית הסבה ממנה את פניה.

בחריין והציונות

אי־אפשר לומר על נסיכות בחריין במפרץ הפרסי שהיא לא עקבית. לא מזמן הכריחו שלטונות נמל התעופה המקומי קבוצה של 34 נוסעים צרפתים, שהיו חלק מקבוצה גדולה יותר של 300 איש אשר נעצרה שם לחניית ביניים בדרכה למזרח־הרחוק — לישון על ספסלי בית הנתיבות, ללא זכות לצאת כדי לאכול או לגשת לשרותים. זאת, משום שאותם נוסעים נתגלו כ„ציונים”. הוכחה לכך היוו אשרות בדרכוניהם שהוכיחו שביקרו פעם בארץ.

עם צאתו של נשיא צרפת, ז'יסקאר ד'אסטן לביקור בארצות המפרץ, סירבה בחריין לאפשר את כניסתו של „ציוני” נוסף. זהו איב מורוזי, שדרן החדשות הפופולארי של הרשת הראשונה של הטלוויזיה הצרפתית. הוא הוגדר כבר בעבר כציוני בידי ארגון מסתורי, שהטמין פצצה אשר הרסה אגף בביתו של מורוזי. הוא עצמו ניצל בנס משום שלא היה בבית. אז ז'יסקאר נסע ומורוזי נשאר. הבחריינים הם אנשי עקרונות. והצרפתים?