רעיית ז'יסקר בילתה ערב בהרמון השייך

רעיית ז'יסקר בילתה ערב בהרמון השייך

הנשיא ז'יסקר ד'אסטן חזר מרוצה מאד מהצלחותיו במסעו בנסיכויות הנפט הערביות, לא כן אשתו ונשות השרים שהתלוו אליו.

זה התחיל בקבלת־הפנים הרשמית שערך שליט כוויית, השייך אל־ג'עבר, לכבוד ז'יסקר, שבה לא הורשתה להשתתף הגברת אן איימון ז'יסקר ד'אסטן. היא הוכנסה בדלת האחורית אל הרמון השייך, ובילתה ערב פמיניסטי למהדרין בלוויית צוות נשותיו. גם בהמשך המסע היתה אן איימון „נעלמת” מיד עם רדתה מהמטוס ועוד לפני שיצא בעלה לסקור את משמר הכבוד.

גורלן של נשות השרים הצרפתיים היה משפיל עוד יותר. הן הורדו במדרגות החרום של המטוס על מנת שלא להיראות חלילה לעין המצלמות.

לקראת סיום המסע החלה הגברת ז'יסקר ד'אסטן לחבוש כובע „אופנתי” אשר רעלה ארוכה יורדת משוליו. סגולה בדוקה נגד השמש ונגד התנכלויות נוספות מצד חוקי האיסלם. מה לא עושים בשביל המולדת.

*

ישו באיצטדיון־הכדורגל

מי שראוי בהחלט לתואר „ססיל דה מיל של התיאטרון הצרפתי” הבימאי והשחקן רובר חוסיין, עשה זאת שוב.

הצגת ענק נוספת שלו, בהשתתפות מאות משתתפים, „דנטון ורובספייר”, זכתה לחודשים ארוכים של הצגה באולם הענק של ארמון הקונגרסים בפריז. מי שהציג בפני הפריזאים, באותנטיות כה רבה, את המהפכה הצרפתית, ולפני כן את „הגיבן מנוטרדם” באולם היכל־הספורט, מבקש לפנות עתה אל הברית החדשה, ולהציג את „איש ושמו ישו”. המפיקים, אף כי הם בוטחים יותר ויותר בהצלחת סוג זה של תיאטרון ראווה, מציעים לו להסתפק לעת עתה ב„שלושת המוסקטרים”. אבל את רובר חוסיין זה לא מעניין. הוא מתעקש על ישו. הפעם, כנראה, באיצטדיון הכדורגל של „פארק דה פרנס”. למה לא?

*

ההכנסות — לקיבוץ מרחביה

ניקול [illegible] היתה לפני שבע שנים זמרת ועתונאית. היא התפרסמה בשירים כגון: „אני מנסה מאהבה”, „ברברה גם מתבגרת”, „מי יפרנס אותך”. היא כתבה באופן קבוע בעתון השבוע „פוליטיק הבדו” בפריז. [illegible] קיבוץ מרחביה בו היא חברת זה שבע שנים.

מלחמת יום־הכיפורים גרמה לה להכרה שהיא תביא יותר תועלת שם מאשר בפריז. תחילה עבדה בענף הכותנה והאשכוליות. היום היא אחראית ל„אוכל הדיאטטי” ל־250 מחברי המשק שהם בעלי בעיות גיזרה. גם עברית הספיקה ניקול ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. ובכל זאת ניצלה את תקופת שבע השנים גם לכתיבה. 500 שירים ורומן גדול אחד. היא מקווה למכור אותם טוב בפריז, וההכנסות כולן־למשק. על ענף כזה בטח לא חשבו שם.

*

„הסרט האסור” של צ'פלין מוקרן בחשאי

הטכס השמור ביותר בפריז נערך, במועדים קבועים, דווקא באולם ה„סינמטק” הנודע, מיסודו של אנרי לנגלואה, בארמון שאיו. המוזמנים המאושרים זוכים בשיחת טלפון המזמינה אותם בשמה של גברת מסויימת להקרנת סרט מסויים. הגברת היא ליידי אונה צ'פלין, אלמנתו של השחקן הנודע, והסרט — „דעת הקהל” (או „אשה פריזאית”). סרטו היחיד של צ'פלין שנאסר להקרנה פומבית על־ידי יוצרו והיום ממשיכים יורשיו בקללת הנצח שהטיל.

צ'פלין עשה את „דעת הקהל” ב־1923, וזהו היחיד בסרטיו, פרט ל„רוזנת מהונג קונג”, בו הוא עצמו מופיע בתפקיד אפיזודי קטנטן בלבד. זוהי מלודרמה על נערה המגיעה לפריז ומאבדת את תמימותה. עם צאתו זכה הסרט לשבחי הביקורת, אך נכשל כשלון קופתי חרוץ. הקהל רצה מצ'פלין קומדיות — ובהשתתפותו. הכשלון השפיע עליו עד כדי כך שהשמיד את כל עותקי הסרט, פרט לאחד שהופקד בידיו של אנרי לנגלואה. וזה 57 שנים נערכות הקרנותיו בפני „מועדון המאתיים וחמישים”.

בכל פרשת השנאה־אהבה של צ'פלין לסרטו מעורבת (כמובן) פרשת אהבה־שנאה לאשה שהיתה גם כוכבת הסרט, עדנה פרביאנס. היא היתה בת זוגו של צ'רלי בסרטיו הראשונים וכאשר עמד לפתוח בשותפותו בחברה החדשה „יונייטד ארטיסטס”, שהיה בין מקימיה, ביקש, כמתנת פרידה, „להפוך את עדנה לכוכבת”. הוא ראה בכשלון הסרט גם את כשלונו האישי כלפיה. נסיון נוסף שעשה לשלבה ב„האילמת” של פון סטרנברג, כלל לא ראה אור, וכל עותקיו הושמדו.

צ'פלין רצה את עדנה מושלמת או מתה, והיא נפטרה אלמונית ב־1958.

*

מיקדש לאיסלם במדריד

לאחר מאבק סוער בהשתתפות לא פחות מ־55 מדינות זכו דווקא אדריכלים מן הרפובליקה העממית של פולין במכרז הוועידה האיסלמית להקמת מרכז לתרבות האיסלם במדריד.

המרכז ישתרע על עשרת אלפי מטרים מרובעים שהקציבה לצורך זה עיריית מדריד ומטרותיו: „לשמש מקדש ושגרירות לתרבות האיסלם ומקום מפגש לעולם כולו”. הפולנים, חברה מן העיר קאטוביץ, גברו במכרז על מתחרים צרפתיים. העתון הוורשאי „ז'יציה ווארשאווי” אינו מוטרד מכך שאדריכלים סוציאליסטים יבנו מקדש לאיסלם. לעומת זאת הוא מביע גאווה רבה על כך כי שוב הוכחה רמתם הגבוהה של האדריכלים הפולניים.

*

הנשיא דאג לעתונאיו

יחסם של נסיכי הנפט ל־138 שליחי העתונות הצרפתית שנלוו למסעו של ז'יסקר היה, יש להודות, נדיב ביותר.

בנסיכות אבו־דאבי קיבל כל עתונאי שעון שערכו נאמד בכאלף דולר, ואילו העתונאיות זכו במצית זהב עם חותמת השליט. אגודת כתבי הנשיאות הכינה רשימה שמית של המקבלים על מנת שאיש לא יקופח. הנשיא דואג לכתביו. מה עוד שעכשיו יהיה להם, בוודאי, קל יותר לשכוח פרשיות רחוקות כמו מתנות היהלומים של בוקאסה לז'יסקר ולבני משפחתו.